רכילות לצורך בהדרכה בבנ"ע

שלום ורוב ברכה!
בשאלתך את נוגעת באחד האיסורים היותר חמורים במצוות שבין אדם לחבירו, ומכיוון שהשאלה מתיחסת להיתרים אפשריים לאיסור זה, הרי שראוי לפתוח בעקרונות האיסור ובחומרתו, ורק אחר כך לבחון אם בכל זאת יש צורך לעבור עליו, כיצד לעשות זאת בצורה הכי כשרה.

ובכן, באשר לעקרונות האיסור להלן סקירה קצרצרה.

ישנם שני איסורים עיקריים: לשון-הרע ורכילות.
לה"ר – פירושו לגנות את חבירו בעיני אחר.
כל דיבור במפורש או אף ברמז שכתוצאה ממנו יורד מעמדו של חבירו בעיני אחר או אחרים הרי הוא בכלל איסור לה"ר.

רכילות – פירושה דיבור שמביא לשנאה ולמחלוקת בין אדם לחבירו.
דהיינו, גם אם איננו מספר כלל בגנותו של השני אלא רק מספר עובדה אמיתית שהלה תכנן לעשות כך וכך וכד' אך כתוצאה ממנה מתעורר אצל השומע שנאה ורוגז כלפי ההוא, הרי שעבר בזה על איסור רכילות.

הרעיון העומד מאחורי שני האיסורים הוא חשיבות האחדות והאהבה בין אדם לחבירו בעיני התורה. לכן, כל דיבור שגורם להיפך מזה בכך שהוא מפלג ומסכסך בין אדם לחבירו, הוא אסור בתכלית האיסור.

חשוב לדעת כי שני איסורים אלו הם צד אחד של המטבע, שכן שניהם הם מצוות לא-תעשה.
לעומתם, ישנה מצות עשה שממחישה עוד יותר את המטרה הנ"ל של התורה.
המצווה היא מצוות 'בצדק תשפוט עמיתך' – מצוות לימוד זכות על כל אחד ואחד מישראל.

כדי להמחיש עד כמה מצווה זו מרחיקת לכת, נביא סיפור קטן שהגמ' מביאה בהקשר אליה.
וכך מספרת הגמרא (במסכת שבת דף קכז ע"ב):
'מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו, למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו.
ואמר להם בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי.
בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי.
אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות - המקום ידין אתכם לכף זכות'.

בדומה לסיפור זה מספרת שם הגמ' עוד שני סיפורים (שמפאת אורכם לא הבאנום כאן, אך מומלץ לעיין שם), שהעיקרון של שלושתם הוא אחד – שלמרות שלפי כל הסימנים החיצוניים נראה לדון את בעל המעשה לכף חובה, הרי שאם בכל זאת יש איזו שהיא אפשרות ואפילו קלושה שהוא כן נהג כשורה, יש חובה לדון אותו לצד זכות זו, וברוב המקרים אף מתברר הדבר כנכון.
זהו קיום מצות 'בצדק תשפוט עמיתך'.

כאמור, מצווה זו ביחס לאיסור לה"ר היא הצד השני של המטבע, שכן על ידה אנו פועלים פעולה הפוכה; ע"י לימוד זכות אנו מעלים את קרנו ומעמדו של חברינו בעיני עצמינו ובעיני אחרים, בניגוד ללה"ר ורכילות המשפילים אותו. לכן מצוה זו היא מהמצוות היותר חשובות.

זו הסיבה שבספר 'חפץ חיים' העוסק כידוע באיסורים אלו, כאשר מתיחס לשאלה כיצד ינהג אדם שנכשל ובכל זאת שמע לה"ר (וכידוע האיסור הוא הן על המספר והן על המקבל), אומר החפץ-חיים כך:
'ואם כבר עבר וקבל רכילות, תיקונו שיתחזק להוציא הדבר מלבו שלא להאמינם.
ואפלו אם קשה לו הדבר לחשוב, שהמספר בדה את כל הדברים מלבו, יחשוב אולי הוסיף המספר או גרע איזה פרט מהמעשה או איזה תיבות מהדבור שאמר פלוני עליו, או אמר בניגון אחר שעל ידי זה נשתנה הענין מטוב לרע' וכו'.
(הלכות אסורי רכילות ה,ז. וע"ע שם בהלכ' לה"ר ו,יב).
דהיינו, הדרך לתקן שמיעת גנות על חבירו היא בדיוק בפעולה ההפוכה - בלימוד זכות עליו שדברי הגנות הללו בודאי אינם נכונים.

באשר לחומרת האיסורים הללו, אין צורך להרחיב במילים.
די אם נעיין בפתיחה לספר 'חפץ חיים' ונראה את רשימת האיסורים מהתורה שעוברים ע"י איסורים אלו, שבמקרים מסוימים מגיעים ללמעלה מ- 15 (!) במספר.
ברור לפי זה, שאנו צריכים לעשות כל מאמץ כדי לא להיכשל באיסורים חמורים אלו ואף לא באיסורים הקרובים להם כמו אבק לה"ר.

בפרט בימים אלו, ימים של מלחמה ופורענות על ישראל, חשוב שנתחזק בהקפדה בתחום זה על מנת שתגדל ותתרבה האהבה והאחדות בתוכנו שהיא הערובה הטובה ביותר לעמידתינו מול כל שונאינו ומבקשי נפשינו.


מכאן, ניגש לשאלה הספציפית שלך הנוגעת ליישום איסורים אלו במסגרת דיונים על מינוי מדריכים.

ובכן, קודם כל חשוב לדעת שעם כל האיסורים החמורים הללו, אין זה נכון להסיק שמטרת התורה היא שנשתוק לחלוטין.
השתיקה היא פיתרון רק למי שאינו מצליח להתגבר או ללמוד את ההלכות הללו כמו שצריך.
לכתחילה ראוי שאדם ידע בדיוק מה מותר ומה אסור לומר, משום שישנם מצבים שבהם יש אפילו חובה לספר לה"ר או רכילות, כך ששתיקה איננה פיתרון.

מה שמאפיין את המצבים בהם יש היתר וחובה לספר בגנות חבירו היא - התועלת.
דהיינו, כאשר ע"י שיספר לה"ר יביא הדבר תועלת חיובית, הרי שאין איסור בדבר וכאמור לפעמים הדבר הוא ממש מצוה כגון שע"י סיפורו ימנע פגיעה בחבירו.

אמנם, היתר זה הוא רגיש מאד, משום שאם חורגים ממנו ולו במעט, נכשלים בזה מיד באיסורים החמורים הללו, ולכן נדרשות כאן הגדרות מדויקות מאד להיתר זה על מנת להבחין מה נקרא תועלת ומה לא.

בגדרי ההיתר לא נעסוק כאן, אלא רק נפנה ונמליץ לעיין היטב בספר 'חפץ חיים' בהלכ' לה"ר כלל י' העוסק בנושא זה בהרחבה.

מה שחשוב להביא כאן, הוא מה שמוסיף שם הח"ח כתנאי בלתי נפרד להיתר, שגם כאשר מותר לאדם לספר לה"ר צריך שיקפיד על מילוי כמה תנאים חשובים שבלעדיהם אין היתר וממילא חוזר האיסור.
להלן סיכום התנאים - הן מתוך מה שכתב בהל' לה"ר (י,ב) והן מתוך מה שכתב בהל' רכילות (ט,ב):

א] יבדוק היטב אם אמנם מה שעשה חבירו הוא באמת ענין שלילי, ויזהר מאד שלא להזדרז ולהחליט כך, אלא יתבונן היטב מתחילה אם אמנם הוא דבר רע.
ב] שהתכונה המגונה של חבירו עליה רוצה לספר, ראה בעצמו ולא ששמע עליה מאחרים, אא"כ התברר לו אח"כ בודאות שהדבר אמת.
ג] יתבונן מתחלה אם ע"י סיפורו תבוא באמת תועלת, שכן בהרבה מקרים כאשר מספר בגנותו של חבירו אין שומעים לו וממילא אין בזה תועלת אלא רק איסור.
ד] לפני שיספר על גנותו, יוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה אולי עי"ז יתחרט הלה על חטאו וישוב בתשובה ושוב לא תהיה הצדקה לספר על גנותו שהרי אסור להזכיר 'עוונות ראשונים'.
ה] אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת באופן אחר, מבלי לספר בגנותו, אזי בכל מקרה אסור לספר.
ו] שיתכון בסיפורו רק לתועלת, ולא לשום הנאה צדדית וכד', וודאי שאסור שסיפורו ינבע מתוך איזו שנאה שיש לו עליו מכבר.
ז] שלא יסובב על ידי ספורו יותר נזק לחבירו מאשר היה מקבל לו היה נידון בפני בית דין.
ח] שלא יגזים בסיפורו ויגדיל את העוולה שחבירו עשה מעבר למה שבאמת עשה.
ט] כאשר יש היתר לספר רכילות, אסור שהדבר יביא על חבירו רעה ממש, אלא מותר רק שע"י סיפורו תוסר מחבירו טובה שהיה האחר עושה עמו.

כל זה סיכום כללי של דברי החפץ חיים, ואין להסתמך על דברינו מבלי לעיין בכל דבריו שם, משום שחסרים כאן פרטים רבים המשפיעים על ההלכה למעשה.

סיכום זה הובא כאן רק על מנת להמחיש עד כמה לא שכיחים המקרים בהם מותר לספר לה"ר ורכילות, וממילא בכל מקרה א"א לתת היתר גורף שכאשר יש תועלת מותר לספר לה"ר.


בכל מה שקשור לדיונים לגבי התאמת חניכים להדרכה, כמעט ואין צורך לספר לה"ר או רכילות.
זאת משתי סיבות:

א. בשל מה שכתב הח"ח בסעיף ה' הנ"ל - שאם יכול לסובב את התועלת ללא סיפור לה"ר אין היתר לספר. ואכן בנידון שלנו, בהרבה מקרים ניתן להשיג את אותה מטרה ללא שום צורך בסיפור גנאי על אחרים.
אם אתה חושב שפלוני לא מתאים להדרכה כי הוא לא מקפיד כ"כ במצוות, אתה לא צריך לציין זאת במפורש, די אם תמליץ על אלמוני שנראה לך יותר מתאים על מנת להשיג את אותה תוצאה.

ב. הנידון העיקרי בדיונים שכאלו היא התאמת החברים להדרכה ולא עמידתם לדין בפני בית משפט.
דהיינו, צוות המדריכים נדרש רק להכריע מי יותר מתאים להדרכה. לא כל מי שלא מתאים להדרכה זה אומר שהוא רשע או פושע.
הרבה פעמים ישנם חניכים מצוינים, שרק בשל ביישנותם או רגישותם היתירה אינם מתאימים להדרכה, אך אין בכך כל גנות עליהם.
כדי להיות מדריך טוב צריך בד"כ קצת כריזמה או תכונות מנהיגות, ולא לכל חניך או חניכה מוצלחים יש את זה.

לכן מומלץ מאד להימנע בכלל מלדון על כל אחד מה מצב היראת שמים שלו... לא זה תפקידכם.
צריך רק לשקול אם הוא מתאים או לא, וגם מי שחושב שפלוני לא מתאים, לא צריך בהכרח לפרט בדיוק מדוע.
ניתן להסתפק בהמלצה על מישהו אחר, ובכל מקרה ההחלטות מן הסתם מתקבלות ע"י הצבעה של כל הצוות כך שאם מה שמדריך מסוים חושב שפלוני לא מתאים איננו מוצדק, מן הסתם דעתו לא תזכה לרוב.

בכל מקרה, מה שתמיד כדאי לזכור היא המצוה שכנגד - מצוות 'בצדק תשפוט עמיתך' - החובה לדון את כל האדם לכף זכות.


יה"ר שע"י הקפדה יתירה על איסורים אלו נזכה להגברת האהבה והאחוה בינינו ולגאולה השלימה במהרה בימינו . אמן.
רפאל, חברים מקשיבים