אהבה או הערכה?

ב"ה


ברכה ושלום.


אני מסכים איתך בכך שחשוב מאוד שהאדם יזהה את ההרגשות שלו ואת הרגשות שלו וידע להבדיל בין אהבה לתאווה. יש ערך לכך שכל אדם יתחבר לעצמו ע"י כך שהוא ידע מי הוא? מה כשרונותיו? מהם יצריו?
מה טוב בו ומה הוא צריך לשפר. המודעות העצמית הזו היא עבודת מידות גדולה מאוד וכדי לעשות אותה יש צורך להתבודד לפרק זמן קצר ביותר :
ללא רעש ורדיו וחברים ווכדומה .
רק להקשיב לקול הנפש הפנימית של האדם ולשמוע את נהמת הנשמה.
ולפעמים לפעמים אם מקשיבים טוב אז מקבלים תשובה האם אדם מסויים אהוב או מוערך.וזה אחד מן הדרכים לדעת מה בין אהבה להערכה.

ובכן...
כמו שכתבת יש הערכה ויש אהבה ואלו שני מושגים שונים.
אהבה זו תחושה עמוקה של חיבור עד כלות שבאה כתוצאה מנתינה (כמו בשיר לתת את הנשמה ואת הלב........).
הערכה (ערך= שוווי ) זה יותר דמיוני ולא ממשי יותר אינטרסנטי.
יש ספר שכתב אריך פרום בשם"אומנות האהבה" ובו הוא טוען שאהבה זה אומנות ועל האדם להיות אומן באהבה
ללמוד את אומנות האהבה :
איך לאהוב טבע,
איך לאהוב אנשים,
איך לאהוב אלוקים,
איך לאהוב ילדים
איך לאהוב לעבוד,
וכ"ו וכ"ו.


נתקלתי כרגע במאמר של הרב אבינר .מאוד מעניין.
אני מעתיק לך אותו.


מה בין אהבה רומנטית לאהבה?

"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו... וישק יעקב לרחל". לכאורה, הוא דבר משונה, שאדם גדול וקדוש, ישק לנערה שאינה אשתו, ולא ראתה אותו מעולם. ואמנם, חז"ל מוסרים לנו שהנוכחים נבהלו, ולכן בכה יעקב אבינו על כך שאינם מבינים אל נכון את המעשה הזה. "למה בכה? שראה אנשים מתלחשים אלו לאלו מפני שנשקה: מה בא זה לחדש לנו דבר ערוה"?. באמת, לא היתה כאן נשיקה גשמית, אלא כשיעקב אבינו נפגש עם הנשמה הגדולה הזאת, שהיא כל כך מתאימה לו, כל כך שייכת לו, הוא התרומם למדרגה עליונה של התלהבות רגשית, עד כדי כך שנשק לה. כך מודיעים לנו חז"ל שזאת היתה "נשיקה של קריבות". שמא תאמר, מנין לנו שאכן היתה זו נשיקה שכולה נשמתית, ומשוחררת מצמצומי הגוף? התשובה פשוטה: אדם שיכול להיות לילה שלם עם לאה בחושבו שזו רחל, ורק באור היום הרגיש "והנה היא לאה", בודאי אדם זה הוא אדם קדוש במדרגה עילאית, פרוש מכל נטיה גופנית. כך כותב הרלב"ג, שזו הוכחה נפלאה על רוב צניעותו, שכל הלילה לא הכיר שאינה רחל. זה דומה למה שמסופר בגמרא על אדם שהיתה אשתו גדמת ולא הכיר בכך עד יום מותה, מרוב צניעותו.
על כל פנים, אהבה זו עם כל רוממותה, אינה סוף דבר ואחרית דבר. האהבה ללאה היא עוד יותר פנימית ועוד יותר עליונה, היא אינה מבוססת על התשוקה ההדדית, אפילו רוחנית, אלא על התשוקה לבנים. "ותקרא שמו ראובן, כי אמרה כי ראה ד', בעיני כי עתה יאהבני אישי". אמנם מהות אהבה זו מצד המשך הדורות בישראל, היא כל כךפנימית, שהיא נסתרת. לכן בהתחלה מתגלה מצב ש"שנואה לאה", מה שאין להבין במובן של שנאה גסה, חס ושלום, אלא במובן של מיעוט אהבה יחסית לרחל: "ויאהב גם את רחל מלאה". אם כן גם לאה אהובה, אבל רחל יותר. כי הגרעין הפנימי והנסתר של אהבה הרומנטית הוא אהבת הנצח. נקודה זו היא הנקודה המרכזית בספר על אהבה של הפילוסוף אפלטון, המוגדר כקרוב לשבילי האמונה, כמבואר בזוהר שישנם כמה ענינים באוצר חכמת יון שהם "קריבין לאורחא דמהימנותא". והכונה לרעיון הנשגב של האידיאות של אפלטון (מפי מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל). אנשים הינם אוהבי נצח, ובזה שמתחתנים ומולידים הם נאחזים בנצח, במובן של מציאות העולם הזה, וזה המקור הפנימי של אהבתם ההדדית. רעיון זה מנוסח בסגנון הלכתי של האספקלריא המאירה של מצוות התורה בבהירות נפלאה: אין מצוה מן התורה להתחתן, אלא מצוה של פרו ורבו, הנישואין מתארגנים סביב המשך התולדתיות, "הנטיה המינית הולכת וזורמת אל העתיד".
יעקב אבינו חייב לעבור מן המצב של האהבה הרומנטית אל האהבה האחראית היונקת מן הנצח. ויש שהראשונה חוצצת בפני השניה. לכן הקשר בין יעקב לרחל הוא עקר ללא בנים, והולכים הדברים ומתבררים, עד שרחל אומרת: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". והיא נפתלת "נפתולי אלקים" עד שד' פותח רחמה.
ואמנם, יש עדיין איזה קושי: "ויהי בהקשותה בדלתה... ותצא נפשה כי מתה". המלכות הזמנית של רחל צריכה לפנות מקום למלכות הקבועה של לאה. האהבה הרומנטית היא חיונית בתור הכנה למצב יותר עליון של "והיו לבשר אחד", "הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד" (רש"י). והבית השלם נבנה משניהם גם יחד.
(מתוך "טל חרמון")








.