הנעלבים ואינם עולבים

בס"ד

"הנעלבים ואינם עולבין..ושמחים ביסורין" מרגישים את הכל כתוב ["נעלבים"] אבל יש להם קנה מידה אחר של החיים.

למה הדבר דומה לאדם שבנו הקטן ביקש ממנו סוכריה לפני האוכל ולא קיבל. הילד כועס וצועק ובוכה ולפעמים גם מעליב.

האב יכול להעלב באופן אמיתי.
יכול להתעלם.
יכול לצחוק בליבו ולהראות פנים כועסות.

המבט האמיתי הוא לא לכעוס ולא להעלב פנימית כיון שהוא מבין את המציאות של הילד שאין לו עדין מספיק "יצר טוב", אין לו מספיק שיקול דעת להבין מה נכון ומה לא נכון לאכול וכד'.

הרב קוק כתב על רבי עקיבא שהוא הרגיש את הכאב ואף על פי כן אמר כל ימי חיכתי למציאות זו.

גם אברהם אבינו אהב את בנו בשעת העקידה ושם נאמר עמים רבות "אבי" "בני" יותר מכל מה שנאמר בכל התורה כולה. ללמדך שהוא אהב אותו בכל ליבו שאם לא כן לא היה מתקיים "בנך יחידך אשר אהבת".

אהב אותו ואהב את אלוקים וביחד הגיע להר המוריה. איך עושים את שניהם יחד?

בשביל צריך אחד כמו אברהם!

אבל באופן כללי לא מדובר בהקהית הרגש אלא בהעלתו למעלה עליונה שבה ההפכים מצליחים להתאחד.

משל למה הדבר דומה?

לאחים שעלולים לריב בניהם לקבל יותר יחס מההורים. כי הם רואים את עצמם בתחרות מול האחים שלהם ולכן הם רבים לעיתים קרובות. אותם ילדים נראים מכיון ההורים אחרת לגמרי. יש מקום בלב ההורים לאהוב את כולם יחד בלי שום סתירה.

עיקר המדרגה היא בשלב של פרק יט. אבל גם בשלב של פרק א' יש צורך לאמץ חלקים נרחבים ממידה זו. וכל אחד צריך לדעת כי יש לו קצב פרטי מיוחד שלו בתוך הקצב הכללי של מסילת ישרים.