שאלה
בזמן האחרון אני לא מסתדר עם ההורים שלי. אני יודע שמצווה חשובה מאוד היא- כיבוד ההורים. אני רוצה מאוד לכבד אותם, אך פעמים רבות אני לא מצליח. לפעמים הם ממש מוציאים אותי מדעתי ואני לא מצליח להשתלט על עצמי, ואז נוצר ריב. זה בכל מיני תחומים, לא משהו ספציפי... הייתי מאוד רוצה לתקן את זה, אך זה באמת ממש ממש קשה לי. אנא תנו לי עיצות מה לעשות על מנת לשנות את מצב אומלל זה. עוד דבר, איפה אוכל למצוא חומר על כיבוד הורים?
תודה רבה רבה,
אורן.
תשובה
לאורן שלום!
מדבריך ניכר שהבנת היטב היכן הבעיה שלך נמצאת.
אתה לא תוהה על עצם הצורך לכבד את ההורים, כי הרי את זה כל אחד מבין. כיבוד אב ואם היא מצוה שכלית שאפילו אומות העולם מצווים עליה כאחת משבע מצוות בני נח, כל כך היא הגיונית.
אנשים שנתנו לך את הדבר היקר ביותר – את עצם החיים שלך, וברוב המקרים גם הוסיפו לך על זה עוד הרבה דברים נוספים כמו מזון, ביגוד, בית חם ובעיקר הרבה אהבה (כן, גם אמא מעצבנת היא אמא אוהבת. אולי אפילו עוד יותר אוהבת!). האם כלפי אנשים כאלו צריך שכנוע שיש להוקיר להם טובה על כך?
האם כל מה שניתֵן להם יוכל לפרוע את החוב הגדול שאנו חייבים להם?
לכן, היטבת להגדיר שאתה מבין את הצורך לכבד הורים מבחינה שכלית, והקושי שלך נמצא רק ברמה המעשית.
כן, גם לך יש יצר-הרע, וגם לך יש עצבים, וגם לך יש רצונות משלך שלא תמיד מסתדרים עם הרצונות של ההורים, ומזה נובע הקושי שלך להסתדר אִתם.
לכן, עיקר המאמץ בפתרון הבעיה צריך להיות יותר בתחום עבודת המידות ולא בתחום השכנוע על עצם החיוב.
כמובן, ש'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' וככל שנלמד יותר על עצם החיוב לכבד הורים כך נצליח יותר לקיים את המצוה, אך ראוי שבלימוד יושם דגש במיוחד על השאלה איך מצליחים להתגבר על הרצונות שלנו.
ובכן, קודם כל, ועל מנת שלא תרגיש את עצמך חלש יותר מכל האנשים האחרים, יש לדעת כי אכן כיבוד אב ואם היא אחת המצוות הקשות שבתורה.
בתלמוד הירושלמי (במסכת פאה) היא מכונה מצוה 'חמורה שבחמורות'.
כך שמבחינה זו, הקושי שלך הוא קושי שקיים אצל כל בני האדם שיש להם הורים, וכבר אמר רבי יוחנן (במסכת קידושין דף לא): 'אשרי מי שלא חמאן' – כלומר 'אשרי מי שלא ראה את הוריו', 'אשרי מי שיתום מאב ומאם', או 'אשרי מי שאינו גדל בבית הוריו'!
כמובן שזה לא אומר שיש להעדיף להיוולד ולגדול כיתומים משני ההורים חלילה, אלא הגמרא רק באה לבטא עד כמה קשה היא מצוה זו לקיום, עד שבדיעבד יש יתרון למי שכלל לא מתאפשר לו לקיים אותה.
זו הסיבה, שהגמרא ממשיכה מיד ומספרת שרבי יוחנן עצמו כשהיתה אמו בהריון נפטר אביו, ובשעה שנולד הוא נפטרה גם אמו. הגמרא באה לומר בזה שרק אדם כמו רבי יוחנן שלא זכה לחום ולאהבה של הורים ורק נפגש עם המצוה של כיבוד אב ואם דרך הספרים שלמד ועמד על חומרתה, דוקא אדם כזה מתבטא שבדיעבד טוב יצא שהוא לא היה צריך לעמוד בנסיון הקשה הזה שנקרא כיבוד אב ואם.
אבל אדם אחר שכן זכה לראות ולחיות עם הוריו, בודאי שלא היה רוצה לא לראות אותם עם כל הקושי שבלכבד אותם, שהרי בסופו של דבר הוא מכיר ומוקיר את כל הטוב שהם מרעיפים עליו.
נמצא, שמי שיש לו הורים – הברירה היחידה שעומדת בפניו היא כאמור לא לחשוב כמה טוב היה לו בלי הורים, אלא להתמודד עם המצב הקיים ולראות עד כמה הוא המצב האידיאלי מכל הבחינות.
אם נחשוב לרגע מה כל כך קשה במצוה זו, נוכל להגדיר שעיקר הקושי נובע מכך שאתה נדרש לוותר על החירות שלך גם במצבים שאתה בטוח שאתה צודק.
ולא סתם לוותר על החירות שלך, אלא אתה אפילו לא רשאי למחות על כך או אפילו רק להעיר הערה קטנה. גם אם אתה מאה אחוז צודק ומישהו מההורים שלך דורש ממך את ההיפך, אתה נדרש לציית ולעשות בדיוק את מה שהוא מורה לך, ועדיף גם שזה ייעשה עם חיוך על הפנים!
לא בכדי דרשו חז"ל (במסכת קידושין דף ל) ש'השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום' וכן 'השוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום', וכנ"ל גם בענין האיסור לקלל את אביו ואמו.
מבחינת האדם, הוריו הם כמו האלוקים שלו.
ולמען האמת, ביחס להורים זה עוד יותר קשה מאשר ביחס לאלוקים.
את האלוקים לפחות אנחנו לא רואים, ולפחות אנחנו לא תמיד רואים בו גורם ישיר לבעיות שלנו. אם נתקע לנו האוטו אנחנו לא מיד מאשימים את האלוקים אלא את המוסכניק שלא תיקן אותה טוב.
לעומת זאת ביחס להורים, כאשר הם 'מעצבנים' אותנו – הם הם הסיבה לעצבים שלנו והם הכתובת היחידה אליה מופנים חִצי הזעם שלנו.
וכשזה אסור, זה הרבה יותר קשה.
אך למרות הכל, עם כל הקושי אנחנו חייבים להתמודד אִתו, ואסור לנו להִכשל בעבירה זו, בפרט שעונשה גדול כל כך.
אז איך עושים את זה?
ובכן, קודם כל צריך להפנים את העיקרון הבא.
כשם שכל דבר שאנו עושים בעולם הזה צריך להֵעשות בשביל וכחלק מעבודת ה' ולא עבודת עצמנו או כל גורם אחר, כך גם צריך להתיחס למשימה הזו של כיבוד ההורים.
כשאתה עומד מול אמא 'מעצבנת' שלא מתחשבת בך ודורשת ממך לתלות את הכביסה, תחשוב שאתה נדרש למלא אחר הוראותיה לא בגלל שכך היא רוצה ובגלל שזה דבר טוב בהכרח, אלא אתה חייב לעשות זאת בגלל שבאותו רגע גם הקב"ה עומד מולך ואומר לך: 'מותק, תתלה בבקשה את הכביסה'!
אם היית רואה באותו רגע את כסא הכבוד עם כל האימה והפחד שסביבה, היית מתלבט האם למלא אחר ההוראה?
הרי היית רץ וממלא כל פקודה, מגוחכת ככל שתהיה!
כך ראוי להתיחס לכל הוראה או לכל דרישה של ההורים. לכל הוראה שלהם יש גיבוי מהקב"ה! זה גיבוי מספיק מחייב על מנת שנרוץ ונמלא אחר רצונם.
ואם זה קשה ואתה לא מזדהה עם עצם ההוראה, אז תחשוב ואפילו תגיד לעצמך בשקט: 'אני עושה זאת אך ורק בשבילך הקב"ה. לא בשביל אמא'!
חז"ל אומרים (לגבי מצוות תלמוד תורה) שעדיף שיעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, כיוון שמתוך שלא לשמה יבוא לעסוק לשמה.
כך נכון לומר ביחס לכל המצוות, וגם ביחס למצוות כיבוד אב ואם.
בשלב ראשון, אתה יכול לקיים את המצוה לא בהידור רב, ולא בהכרח מתוך רצון אמיתי בכבודם של הוריך.
עדיף שתתקדם במצוה הזו שלב אחרי שלב עד שתגיע לקיום מלא של המצוה.
זה אומר שבשלב ראשון אתה יכול להציב לעצמך כיעד למשל רק שלא תתווכח אתם. אתה יכול להתרגז בתוכך, ועל כל דרישה שלהם שאינה מוצאת חן בעיניך אתה יכול 'להתפוצץ' בתוכך פנימה, אבל תדאג שהדבר לא יתבטא בפה שלך. עם כל הרוגז אתה לא מוציא מילה מהפה. אם אתה מרגיש שזה כל כך קשה לך, עדיף שתצא מהחדר להרגע בחוץ, ורק אחר כך תמלא את הדרישה שלהם. בכל מקרה היעד בשלב הזה צריך להיות שלא משיבים ולא מגיבים ולא מתווכחים ולא מערערים על מה שהם אומרים.
'אחרי המעשים נמשכים הלבבות' וסביר להניח שאם תעשה כך כמה פעמים, הרי שעם הזמן הדבר ילך וייעשה קל עבורך עד שתגיע למצב שלא להתווכח היא כבר לא משימה קשה עבורך.
עם הזמן תרגיש שכבר אין לך את 'היצר' הזה להתווכח, וממילא תוכל כבר לעבור לשלב השני.
כשלב שני תוכל להציב לך יעד חדש (למשל) – שלא רק לא להתווכח אלא גם לא להביע כלפי חוץ תרעומת על מה שהם דורשים. גם אם ה'פקודות' שלהם מעצבנות, אתה תנשוך שפתים ותשמור על שלוה כלפי חוץ. אם תרצה תוכל אחרי שתצא מהחדר לפרוק את העצבים שלך על כדורגל או אפילו על דף נייר עליו תכתוב את כל התסכולים שלך מהדרישות שלהם.
אבל מולם לא תאמר מילה ולא תביע שום תרעומת.
בשלב שלישי, אחרי שתרגיש כבר שקל במצבך החדש, תוכל להציב לך משימה חדשה: לא רק לא להתרגז על ההוראות שלהם, אלא אפילו ליזום מעצמך דברים שלא קשים עבורך מדי ושגורמים להם נחת רוח.
למשל, אם לאמך מאד קשה עם זה שאתה חוזר מאוחר הביתה, אתה יכול להשתדל ולחזור בזמן. תוכל אפילו להוסיף לה מילה שעשית את זה במיוחד בשבילה. זה מאד יפרגן לה שלבן שלה איכפת ממנה והוא לא אדיש לפחדים שלה.
גם אם לא תמיד זה מסתדר לך, ואתה רוצה לפעמים להמשיך לבלות עם החבר'ה עד מאוחר, תוכל למשל להתקשר אליה ולפחות להרגיע אותה שהכל בסדר ושתשתדל לא לאחר יותר מדי. גם זה ישמח אותה מן הסתם.
וכך הלאה, תוכל להציב לך שלבים נוספים עד שתצליח להתגבר על הקשיים שלך ולקיים את המצוה החמורה הזו כמה שיותר טוב.
לשם הבהרת היעד אליו יש לשאוף במצוה זו, נצטט כאן את דבריו של הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יח) המתיחס לאחת הדרגות הגבוהות ביותר של המצוה הזו:
…בֵּן אוֹהֵב אָבִיו, אִלּוּ יְגַלֶּה אָבִיו אֶת דַּעְתּוֹ גִּלּוּי מְעַט שֶׁהוּא חָפֵץ בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, כְּבָר יַרְבֶּה הַבֵּן בַּדָּבָר הַהוּא וּבַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ אָבִיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת וּבַחֲצִי דִבּוּר, הִנֵּה דַי לְאוֹתוֹ הַבֵּן לְהָבִין הֵיכָן דַּעְתּוֹ שֶׁל אָבִיו נוֹטָה, לַעֲשׂוֹת לוֹ גַם אֶת אֲשֶׁר לֹא אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁיּוּכַל לָדוּן בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר הַהוּא נַחַת רוּחַ לְפָנָיו, וְלֹא יַמְתִּין שֶׁיְּצַוֵּהוּ יוֹתֵר בְּפֵרוּשׁ אוֹ שֶׁיֹּאמַר לוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְהִנֵּה דָבָר זֶה אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְעֵינֵינוּ, שֶׁיִּוָּלֵד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בֵּין כָּל אוֹהֵב וָרֵעַ, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָב וּבְנוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, בֵּין כָּל מִי שֶׁהָאַהֲבָה בֵינֵיהֶם עַזָּה בֶּאֱמֶת, שֶׁלֹּא יֹאמַר, לֹא נִצְטַוֵּיתִי יוֹתֵר, דַּי לִי בְּמַה שֶּׁנִּצְטַוֵּיתִי בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוָּה יָדוּן עַל דַּעַת הַמְּצַוֶה וְיִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶּׁיּוּכַל לָדוּן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְנַחַת.
אומר הרמח"ל שצריך להגיע למצב של אהבה אמיתית בינינו ובין ההורים, ושממילא מתוכה תנבע כל ההתנהגות שלנו אליהם. אחרי שקיימת אהבה אמיתית כזו, כבר אין צורך אפילו בהוראות או בדרישות. הבן רק צריך גילוי דעת קטן מה הוריו אוהבים, ומכאן הכל 'רץ', כי הרי הוא רוצה שיהיה להם טוב.
נמצא, שעד הדרגה הגבוהה הזו, יש עוד הרבה מקום להרבה שלבים שאפשר להציב לעצמנו, ומובטח לו למי שיציב לעצמו שלבים וישאף להגיע לפִסגה הזו שגם יצליח שהרי כבר נאמר 'הבא ליטהר מסייעין בידו'.
ולסיום, מילה נוספת של עידוד. עד כה דברנו על המאמצים הנדרשים ממך על מנת לקיים את המצוה כמו שצריך וזו עיקר העבודה כאן. ואולם, יש גם צד שני למטבע.
אם אתה תשתדל ותשתפר בתחום הזה, מאד יכול להיות שגם הוריך ישתנו. אמנם לא מחנכים אנשים מבוגרים, ובדרך כלל הם לא נוטים להשתנות, אך קורה לפעמים שמתוך שהם יראו אצלך רצון עז ללכת לקראתם, גם הם יעשו מאמץ קטן ויקלו עליך את המשימה.
אין לכרוך את הדברים זה בזה, ואין להתנות את ההשתפרות שלך בהשתפרות שלהם.
אתה צריך למלא את החלק שלך ללא קשר למה שהם יעשו, אך תוכל להתעודד גם בעובדה שלעיתים מקבלים צ'ופר והמשימה נעשית קלה יותר!
אני מאחל לך מכל הלב, כמו גם לכולנו, שנצליח בעזרת ה' ובעזרת הכוחות שלנו להגיע לקיום מלא של מצוה גדולה זו.
בהצלחה!
רפאל – חברים מקשיבים
נ.ב.: בקשת מקורות נוספים בנושא. ראיתי פעם ספר שעסק כולו רק במצוה זו אך אינני זוכר את שמו. אולי תוכל לשאול מוכר בחנות לספרי קודש אם הוא מכיר ספר כזה.
בכל מקרה, תוכל גם לעיין בסוגיה המרכזית העוסקת במצוה זו (במסכת קידושין מדף ל ע"ב למטה ועד דף לב ע"א (בערך) וכן במפרשים שם). גם בספר 'מנורת המאור' (לרבי יצחק אבוהב, אחד מגדולי הראשונים) תמצא פרק שלם בנושא (כלל חמישי, מ-אות קס"ב עד אות קס"ה).