שאלה
שלום לכבוד הרב.
קשה לי מאוד לבטא את הבעיה במלים אבל אני אנסה:
אני לא יודע מה אני רוצה. (זו בדיוק הבעיה- אני אסביר)
עד העבר הלא רחוק השקעתי את מירב מרצי בכל מה שרציתי בחיים: אם זה היה לימוד תורה, אהבת ישראל, צבא, לימוד מקצועות אחרים, וכו'...
הרגשתי שהקב"ה מכוון אותי להכל, ושידו נוגעת בכל מה שקשור לחיי. מהרגעים המאושרים ביותר, ועד לאובדנים ולנפילות הגדולות של החיים.
אבל נראה שאירועי השנתיים האחרונות (לא, אני לא מאשים אותם, אבל נראה שהם סממן טוב כדי להגדיר את המצב...- הכוונה לאירועי חומת מגן) שחקוני עד לרמה של כתישה מוחלטת של הרצון הטוב שבי.
קשה מאוד להתפלל שוב ושוב על אותו הדבר, כשכל יום אנשים במדינה שלנו מתפוצצים.
קשה מאוד להשקיע כל פעם מחדש באהבת ישראל (שזו מלאכה קשה מאוד המצריכה עמל רב [כדברי הרב קוק]!!!) כשמשפט אחד בעיתון הורס תקוה של שנים.
כמו כן, כמה נסיבות אישיות הביאו לחשיבה של "אין כל חדש תחת השמש" כי לא משנה אילו בניינים נבנה- גם ככה הכל בידיים של הקב"ה ובכוחו להשאירם או למוטטם באשר יחפוץ.
חיי הפרטיים הפכו לפסיביים יותר מתמיד.
קשה לי להגדיר את המצב בתור יאוש, כי אני לא מרגיש בי עצבות או דיכאון כלשהם. פשוט אדישות וחוסר רצון (או אולי זה גופא יאוש...)
מזל שיש את המצוות שעוד איכשהו "מחייבות" לאורח חיים תקין ומשאירות את הראש מעל המים (כי הם חיינו- כפשוטו).
אבל ממש אבד ממני כל רצון להתקדם.
כיום אני נמצא במסגרת מחייבת לעוד הרבה זמן יחסית, כך שאני לא מתדרדר כל כך מחד, אבל מאידך לא באמת רואה את חומרת מצבי (כי יש מסגרת שמחזיקה אותי. למרות שבתוך תוכי אני יודע שללא המסגרת, הייתי נהיה אדם פסיבי יותר ממה שאני עכשיו- אפילו לחטוא כבר אין לי כל כך חשק...)
אני מסוגל להציב את המטרה, אבל לא מסוגל למצוא את החשק שבתוכי שיתן לי לנוע לעברה.
בתפילה נורא קל לי לכוון, אבל זה לא באמת בא מקירות הלב (כמו שכותב הרמב"ם).
אני יכול למנות עכשיו 10 דברים שאני צריך להשתפר בהם בחיים (בתחומי המידות, עבודת ה', לימוד, בין אדם לחבירו, עבודה), אבל פשוט נגמר לי החשק. אני לא מחפש (רק) סיבות הגיוניות, כי סיבת החיים האמיתית מרוממת היא מעל לכל הגיון. אני מחפש את החשק והלהט שהיו בי עד לא מזמן, לפני הפסיביות הזו. לאן זה נעלם ואיך אפשר להחזיר אותו?
בתודה מראש.
תשובה
בס"ד
הצלחת היטב לבטא את תחושתך במילים. אתה מרגיש איזה [יאוש] וחדלון המעשים מול הכאב הגדול של עם ישראל בתקופה של פיגועים.
האמת היא שתחושה כזו ליוותה רבים מעם ישראל במצבים מאוד קשים שעברו עלינו.
כמה שנלד ונביא ילדים לעולם - הרי בסוף יבוא פרעה ויזרוק את הילדים ליאור. כך חשב גדול ישראל - עמרם. ורק החכמה של הבת הקטנה שלו הצילה את ישראל מכליון. על זה ממש אמרו את הביטוי האמיתי ["חכמת חיים"].
קרא את מה שאמרו בני ישראל במדבר הגדול והנורא כמה וכמה פעמים, "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". ראה כמה שהיא דומה לתחושה שלך היום.
חשוב כמה וכמה פעמים במשך הגלות הנוראה היו יהודים שחשבו מחשבות כאלו - כמה שנלד ונבנה בסוף יבוא הפורעים הקוזקים ויהרגו את כולם.
כל המאמץ לא שווה בסוף כולם נכנסים לתאי הגזים ועולים לשמים כענן של עשן.
מה אתה היית אומר במצב של מרדכיואסתר?
לפי שאלתך - היית אומר אבוד.
מה אתה היית אומר במצב של עמרם ומרים?
אבוד. חבל על הזמן!!
הייתי יכול להוסיף כאן עוד ים של שאלות. אם עם ישראל הצליח לשרוד במצבים יותר קשים בודאי במצבו של עם ישראל היום!!
רק אנשים שלא התיאשו - הצליחו לקדם את עם ישראל למצב שהוא היום נמצא בו.
מדינה וצבא ובטחון ועוצמה רוחנית שרק הולכת ועולה ומתגבשת ומתחזקת יותר ויותר מיום ליום.
***
זה ברור שבסופו של דבר הקב"ה מנהל את עיניני העולם. הגאולה והחיים של כולנו בידיו, אבל הוא לימד אותנו כי הפעולות שלו הם תוצאה של הפעולות שלנו. [פיתחו לי פתח כחודו של מחט - ואפתח לכם פתח כפיתחו של עולם.]
המאמץ העצום שלנו, אולי נחשב כמאמץ קטנטן ביחס למציאות האמיתית - אבל נחשב הרבה מאוד בעיני הקב"ה.
המציאות מוכיחה שבסוף המאמץ שלנו פועל ו"משתלם" ומשנה את המציאות שנראית לכאורה מייאשת.
****
אני חושב שמכתבך מבטא מצב רוח רגעי שכולנו נופלים בו מידי פעם. החכמה היא לא לתת לו לקנות שביתה בתוכנו.
לפעמים נופלים ליאוש אבל ["שבע יפול צדיק וקם"].
חכמתו של הצדיק לעומת הרשע אינו בכך שהוא לא נופל. החכמה היא שהוא יודע לקום אחרי הנפילה. הוא לא נופל ליאוש. אפילו שיש עוד ועוד נפילות - הוא קם וקם וקם וקם ופתאום הוא רואה שהוא עם חי וקיים.
[
{עם ישראל חי!!!
]